גמגום הוא הפרעה בשטף הדיבור, שהבסיס שלה הוא נוירולוגי – פיזיולוגי עם מרכיב גנטי. ברוב המקרים, שילוב של גורמים אלה, יחד עם גורמים התפתחותיים וסביבתיים, הוא שמשפיע על עצם הופעת הגמגום, והמאפיינים שלו אצל הילד.
התנהגות הסביבה הקרובה של הילד, רמת המודעות והתגובה שלו לגמגום, ישפיעו רבות על יכולת ההתמודדות עם הגמגום בבגרות.
גמגום בגילאי בית ספר הינו אתגר מורכב הדורש טיפול הוליסטי ומותאם אישית לילד באופן שמציב את החוויה התקשורתית של הילד במרכז, ומעניק לילד כלים וביטחון ביכולתו להתבטא. לכן, יש חשיבות רבה בקבלת מידע ומתן תמיכה ע"י ההורים החל מגיל הגן. בגיל בית הספר היסודי ובגיל ההתבגרות, מתרחבים המעגלים החברתיים של הילד, ותמיכת ההורים יכולה לסייע לו להתמודד עם הסיטואציות התקשורתיות המגוונות.
לדבר עם גמגום – איך לשוחח עם הילד כאשר מופיע הגמגום?
כאשר הילד מדבר ומופיע גמגום, ההורה באופן טבעי רוצה לעזור. לרוב הוא יציע להאט את קצב הדיבור, לנשום עמוק או להתחיל שוב את המשפט. למרות הכוונות הטובות, עצם ההתייחסות לצורת הדיבור יכולה לשדר לילד שהוא עושה משהו "לא בסדר". ריבוי תגובות כאלה, עלול להביא את הילד לניסיונות הסתרה ומאבק בגמגום, אשר מובילים להחמרתו.
לכן בשיחה עם הילד, כדאי ש…
- נמתין בסבלנות – כשהילד מדבר, נקשיב ל"מה" שהוא אומר ולא ל"איך" הוא אומר זאת (אם יצא שוטף או לא). ניתן לו את כל הזמן הנדרש לסיים את דבריו.
- נשמור על כללי השיחה – כשאנו פונים אל הילד, נהיה בקשר עין ונקפיד על קצב דיבור מתון. נפחית לחץ זמן ותחרות בעת שיחה משפחתית ע"י שמירה על התור והמתנה לכל משתתף, עד שיסיים את דבריו.
- ניתן דגם דיבור רגוע – אנחנו נדבר באופן שהיינו רוצים שהילד ידבר – בדיבור איטי ורגוע.
- נהיה מודעים למצבים טבעיים המחמירים את הגמגום: התרגשות, עייפות, לחץ, מחלה ועוד. המודעות למאפיין התנודתיות תאפשר לנו להגיב ברוגע גם בתקופות של החמרה בגמגום.
- נאפשר מצבי שקט: רגעים של שקט במהלך אינטראקציות משותפות, מורידים את "הלחץ" על הילד לדבר, לספר חוויות ולענות על שאלות.
בתקופות החמרה, "נוריד הילוך" משיחות ארוכות או ממצבי שיחה מורכבים.
במידה והילד עצמו יוזם שיחות ארוכות, למרות שמופיע גמגום, נחזק אותו על כך ונקשיב בסבלנות.
לדבר על גמגום – איך לשוחח עם הילד על הגמגום?
- קבלה ופתיחות – בזמן שיחה עם הילד, גם אם לא נתייחס ישירות לגמגום, נהיה קשובים ולא שיפוטיים, מבלי לייעץ או לבקש ממנו לשנות את צורת הדיבור. אם הילד מדבר על הגמגום או אומר שקשה לו לדבר, נעביר את המסר ש"מותר לגמגם" ואנחנו מקשיבים בסבלנות. נפגין פתיחות ואוזן קשבת לקשיים שלו, בכדי למנוע תחושת בושה והימנעות.
- מתן דגם ושיתוף – כאשר הילד מביע תסכול או חשש מלגמגם, נגיב בהבנה יחד עם הרחבת הפרספקטיבה שלו – כל ילד מתמודד עם קושי מסוים. ניתן דוגמא אישית להתמודדות שלנו עם קושי בילדות או בבגרות.
- חיזוק הביטחון העצמי – הגמגום הוא חלק מתוך מגוון תכונות ומיומנויות של הילד. נשקף לילד את נקודות החוזק שלו, נעודד אותו לפתח תחביבים ותחומי עניין, ונעזור לו להשתתף בפעילויות מהן הוא נהנה.
- מתן עזרה ותיווך בבית הספר – נציע את עזרתנו בהתמודדות עם משימות דיבור מורכבות בבית הספר (קריאה קולית, טקסים, שיעורי זום). נעודד את הילד לדבר עם המורים על הגמגום וכיצד נוח לו להתבטא בבית הספר. נפנה לצוות החינוכי בכל מקרה של הצקות לילד בשל הגמגום.
לדבר גם ללא מילים – שגרה, הבעה ויצירתיות עם גמגום
- נקדיש זמן לחוויות משותפות "אחד על אחד" – בפעילות שיכולה להיות מילולית (כגון: שיחה קבועה לפני השינה, בילוי בבית קפה, משחקי קלפים) או לא מילולית (יצירה משותפת, שירה וריקוד, ספורט, בישול, צילום ועוד)
- נעודד השתתפות בכתה ובאינטראקציות עם חברים בהתאם ליכולות של הילד וללא קשר לגמגום. במידה והילד מעוניין בכך, נעודד גם פעילויות הדורשות מיומנויות דיבור גבוהות כמו השתתפות בהצגה, העברת הרצאה, ברכה לבני המשפחה ועוד.
- נשמור על שגרה וגבולות – נתייחס לילד עם הגמגום כמו לילד המדבר שוטף, הגמגום אינו דורש "יחס מיוחד". התייחסות ניטרלית ושוויונית כמו לשאר בני המשפחה, תנרמל את הגמגום ותפחית את תחושת הבושה.
- נתמודד עם תחושות בושה ותסכול – ניתן תמיכה הורית (כמו בכל מצב אחר) באוזן קשבת ויד מכוונת. במידת הצורך, נפנה להערכת קלינאית תקשורת וגורמי טיפול נוספים.
מתי מומלץ לפנות לטיפול?
- במידה וההורים מודאגים מיכולתו של הילד להתמודד עם הגמגום
- במידה והילד פונה להוריו בבקשת עזרה
- במידה וגורם חינוכי או איש טיפול אחר המכיר את הילד מודאג מהשפעת הגמגום על התפקוד החברתי, הרגשי או הלימודי
בעת הפניה לאבחון קלינאית תקשורת, חשוב לברר עמדות עם הילד (בתיווך ההורים ובהתאם לגיל) – האם הוא מעוניין בעזרה, ומה דעתו על הטיפול. אם הילד אינו מעוניין להמשיך בטיפול, ההורים יקבלו הדרכה מותאמת, כיצד לסייע בבית.
המידע במאמר זה אינו מחליף תהליך אבחון והדרכה פרטנית של קלינאית תקשורת